<h1>ראב"ן שו"ת סימן קכ"א</h1>
<h2>דף קיג.</h2>
מעשה בגויה אחת שפחה שהיבהבה ד' רגלים של כבש והדיחם ושמם ביורה עם הבשר אחר ולא שהו במלח והיו רוצים לאסור את כל היורה אם לא [היה] בקיפה ובמרק ס' כרגלים, ושאלו את פי אם צריך לשער ואם לאו. והשבתי להם הרי לא מצינו שיעור שהייה לבשר במלח בתלמוד דאמר שמואל [חולין קי"ג.] אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו ומדיחו ולא אמר שוהה, ותניא במנחות בהקומץ רבא [כ"א.] במלח תמלח אי במלח יכול יתנהו במי מלח ת"ל תמלח אי תמלח יכול תביננו פי' יתן עליו מלח מעט רק במקום אחד שיתן בו טעם לחוד כבינה שנותנת טעם באדם ת"ל תמלח הא כיצד נותן עליו מלח מצד א' והופכו ונותן עליו מלח וזורקו לאישים ואמר אביי וכן לצלי וכן לקדירה, ולא קתני בה שהייה כלל. אלא שמר רב יהודאי גאון כתב בה"ג דשיעור מליחה כשיעור צלייה, ונראה לי דטעמו משום דמליחה מוציאה הדם מעל ידי האור ולהכי השוה שיעורן, וכיון דהכי הרי האור הוציא הדם כשהיבהבו הרגלים ותחשוב ההיבהוב עם המליחה ודיו בהכי, אבל לא נמלחו הרגלים כלל מצאתי שצריך [לשער] בס' משום דם האיברים. אבל לא פירש אם הובהבו או נמלגו, שבמליגה אין הדם יוצא אבל בהיבהוב הדם יוצא. והי' כתוב בתשובה שספק היה אם השפחה גויה הגיסה באותו כף קדירה אחרת שהייתה שפותה אצלה והגויה היתה אומרת לא הגסתי בה קדירה אחרת, והורה המורה איני מאמין לגויה אלא כל זמן שלא ראיתם ממש שהגיסה בכף בקדירה האחרת לא מחזקינן בה איסור (הותרה) [והתירה].
